אינדקס אישי של מפגשים ורעיונות
אני לא זוכר רגע אחד שבו הכול התחיל. אני זוכר מפגשים עם מוזיקה, ספרים, סרטים, אנשים ורעיונות שהצטברו לאורך השנים. השאלה שחזרה אליי הייתה פשוטה: מה אדם חווה מבפנים כשהתודעה שלו משתנה?
זה אינדקס חלקי של מה שאני מצליח לזכור כרגע.
סיפורי הטיולים אחרי הצבא והחוויות הקשות היו חלק מהרקע, אך לא הם שיצרו את הסקרנות שלי. אני מנסה להבחין בין יצירות שאהבתי לבין אלה שבאמת עוררו או העמיקו אותה.
הדף עוסק במפגש עם רעיונות ויצירות. הוא אינו המלצה להשתמש בחומרים, ואינו עדות להתנסות אישית.
מוזיקה וספרים
את ד״ר קספר כבר הערצתי מהאלבום הראשון. לכן, כשהגיע האלבום השני, שתיתי בשקיקה את המוזיקה, המנגינות, האנרגיה והטקסטים. לא הגעתי אליו בגלל הפסיכדליה, הגעתי בגלל הלהקה שאהבתי.
אבל לצד ההנאה מהמוזיקה ומהרעיונות, הבנתי, או לפחות חשדתי, שאולי חלק ממה שאני שומע נוצר בהשפעת חומרים משני תודעה. כך, כבר בשנות התשעים, משהו שאהבתי בזכות עצמו התחבר לסקרנות שלי לגבי החוויה הפסיכדלית.
האלבום בספרייה הלאומית ↗
The Doors, 1970 · Middermuffonman · CC BY-SA 3.0
John Collier, 1927 · נחלת הכלל · Wikimedia Commonsאצל The Doors, מה שעורר בי את הסקרנות היה דווקא הסיפור שמאחורי השם. ידעתי שהוא נלקח בהשראת הספר דלתות התפיסה של אלדוס האקסלי, שתיאר את התנסותו במסקלין. הידיעה הזאת נשארה איתי. בהמשך השנים גם קראתי את הספר בעצמי.
יש משהו מסקרן באופן שבו שם של להקת רוק מוביל לספר שעוסק בשאלה איך אנחנו תופסים את המציאות, ומה קורה כשהתפיסה הזאת משתנה.
על הלהקה ושמה ↗
״על השפעתו הכללית של הקוקאין״ הוא מאמר מוקדם שפרויד פרסם ב־1885, כשהיה בן 28 או 29 ועוד לפני שפיתח את הפסיכואנליזה. הוא מתאר בו אופוריה, ערנות ותחושת אנרגיה, וגם את הניסיונות שלו לבחון את השפעת החומר על עצמו ועל אחרים. פרויד האמין אז שיש לקוקאין פוטנציאל רפואי, והציע לבדוק אותו בין היתר במצבי דיכאון ובגמילה ממורפין; בדיעבד, ההערכות האופטימיות האלה נשמעות מטרידות לנוכח הסיכונים וההתמכרות שאנחנו מכירים כיום.
״משעה שנשכח הניגוד בין ההרגשה הנוכחית לזו שקדמה לנטילת הקוקאין, קשה להאמין שאנחנו נתונים להשפעת חומר זר.״תרגום שלי לעברית מן המאמר
זה המשפט שתפס אותי. פרויד מתאר איך מצב תודעתי חדש יכול להתרגל ולהרגיש טבעי, עד שהשינוי כבר לא נחווה כשינוי. הוא פשוט נחווה כ״אני״. האם אנחנו מזהים את עצמנו לפי מה שאנחנו מרגישים עכשיו, או לפי ההבדל בין ההרגשה הזאת לבין מה שהרגשנו קודם?
ואי אפשר שלא לתהות, בחיוך: אולי חלק מהגאונות של פרויד הייתה בזכות הקוקאין? זו שאלה משועשעת, לא טענה היסטורית או מדעית. ובוודאי לא המלצה: קוקאין הוא חומר מסוכן ובעל פוטנציאל התמכרות.
הטקסט של פרויד במהדורה הדיגיטלית ↗טלוויזיה וקולנוע
שתי חברות מנווטות את שנות העשרים בניו יורק: עבודות, דייטים והחלטות קטנות הופכים להרפתקאות אבסורדיות. “Mushrooms” הוא פרק פסיכדלי, אבל ההומור והחברות הם לב הסדרה.
בסרט של נטפליקס יש סיפורים רבים על חוויות פסיכדליות, אבל אני זוכר במיוחד את סטינג מתאר את התחושה במילים “It becomes me and thou”. החיבור בין “אני–לז” ו“אני–אתה” של בובר ריגש אותי. המשפט פתח אצלי מחשבה על מפגש ושינוי: לא רק על מה שאני רואה, אלא גם על האופן שבו אני פוגש את העולם ואת האדם שמולי.
נשאר איתי המעבר מחוויה פנימית לשפה של קשר. שמעתי בדברי סטינג הד לרעיונות של בובר; זו קריאה אישית שלי, לא טענה שזו הייתה כוונתו. כך הסרט הפך עבורי ליותר מאוסף סיפורים.
הסרט בנטפליקס ↗
את How to Change Your Mind פגשתי גם כספר וגם כסדרה: קראתי את הספר כולו וצפיתי בארבעת פרקי הסדרה בנטפליקס. אצל מייקל פולן הסקרנות שלי פגשה מסגרת רחבה של היסטוריה, מדע וסיפורים אישיים על LSD, פסילוסיבין, MDMA ומסקלין. המפגש בין הידע המחקרי לבין התיאורים של אנשים הוא חלק ממה שנשאר איתי.
הסדרה בנטפליקס ↗הסרט פתח לי חלון לעולם הפטריות, לתפטיר, למערכות היחסים בטבע ולמחקר בפסילוסיבין. הוא חיבר בין סקרנות לגבי התודעה לבין מבט רחב יותר על החיים ועל העולם הטבעי.
האתר הרשמי של הסרט ↗רגע שנשאר איתי
ב־Have a Good Trip, סטינג מתאר חוויה במילים “It becomes me and thou”. שמעתי בזה הד למושגי “אני–לז” ו“אני–אתה” של מרטין בובר. לא טענה על השפעה ישירה, אלא חיבור אישי ומרגש שנוצר אצלי מול הסרט.
לצפייה בסרט בנטפליקס ↗כתיבה, זיכרון וטיפול
זה העותק האישי שלי של ״לפסיכונאוט״, גיליון 1, מיוני 2013. עידו הרטוגזון כתב על פסיכדליה ותרבות גם בהמשך, ותמיד מעניין אותי לקרוא את החיבורים שהוא מציע בין תודעה, חברה והקשר היסטורי.
בין ספריו נמצאים טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי ו־American Trip, שעוסק בהיסטוריה ובתרבות שעיצבו את החוויה הפסיכדלית בארצות הברית, ובחשיבות של set and setting. המגזין הזה הוא אחד המקומות שבהם פגשתי את הכתיבה שלו.
על הספר American Trip בהוצאת MIT Press ↗
על אירוע ההשקה ↗
את הסרט הזה כבר ראיתי בשלב שבו הייתי מעורב הרבה יותר בעולם הפסיכדלי. הוא לא היה תחילתה של הסקרנות שלי, אבל הוא עורר בי מחשבות אחרות, ואולי גם תסכול.
הסיפור של ק. צטניק הוא חלק מהזיכרון הלאומי שלנו. לצד העדות והדמות המוכרת יש גם פרק אחר בחייו: ההתנסות בטיפול באמצעות LSD, והשינוי העמוק שהוא תיאר בעקבותיה.
מה שמיוחד בעיניי ב״השיבה מהפלנטה האחרת״ הוא שזה לא עוד סיפור פסיכדלי מהשוליים. זה סרט תיעודי רציני, שמחבר בין היסטוריה, זיכרון, טראומה וטיפול. ומה שמתסכל אותי הוא שבמשך שנים הכרנו את הסיפור הדרמטי, אבל כמעט לא דיברנו על האפשרות שהייתה כאן גם חוויה טיפולית משמעותית.
מקרה אחד כמובן אינו הוכחה שטיפול עובד. אבל בעיניי הוא בוודאי סיבה טובה לשאול שאלות, לזכור ולחקור.
להמשך קריאה
על מה שנשאר אחרי חוויה עזה, ועל האופן שבו אפשר לפגוש אותה בלי למהר להדביק לה פירוש.
